החלטה בתיק ת"א 11504-06-10

1.   בפני בקשה מטעם הנתבעת שכנגד לחייב את התובעות שכנגד בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, (להלן: " תקסד"א")

תמצית טענות המבקשת

2.   לטענת המבקשת, המשיבות הגישו תביעה על הסך של חמישה מיליון שקלים חדשים, אולם מחקירה אותה ערכה המבקשת עולה כי המשיבות מס' 1 ו-2 הפסיקו את פעילותן העסקית. בנוסף לכך, פעילותה העסקית של המשיבה מס' 3 הופסקה בסוף שנת 2004.

3.   עוד טוענת המבקשת כי סיכויי התביעה שכנגד קלושים. לטענתה מדובר בתביעה מלאכותית, הכוללת סכומים לתשלום כיד הדימיון.

4.   לשיטת המבקשת, מתן אפשרות למשיבות לנהל את התביעה שבנדון על הסכום הגבוה של חמישה מיליון, מבלי שתובטח ערובה כלשהי להוצאות, יפגע בזכותה החוקית לממש את ההוצאות שייפסקו לטובתה.

תמצית טענות המשיבות

5.   לטענת המשיבות, התביעה שכנגד הינה תביעה מבוססת ומפורטת וסיכוייה טובים ביותר להתקבל.

6.   עוד טוענות הן כי העובדה כי המשיבות מס' 1 ו-2 אינן פעילות עוד הינה תוצאה ישירה של התנהגות המבקשת אשר פעלה בבריונות, הפרה וביטלה הסכמים שלא כדין, הציגה מצגי שווא וגרמה למשיבות נזקי עתק.

7.   לשיטת המשיבות, אין מקום לחייב בהפקדת ערובה במסגרת התביעה שכנגד שכן על פי החריג לסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: " חוק החברות"), בית המשפט לא יחייב חברה בהפקדת ערובה בשני מקרים, הוכיחה האחרונה את יכולתה הכלכלית לעמוד בתשלום במקרה  של הפסד בתביעה, או שהנסיבות אינן מצדיקות חיוב שכזה.

8.   על פי חריג זה, טוענות המשיבות, אין מקום לחייב בהפקדת ערובה כאשר מצבן הכלכלי נגרם על ידי התנהגות מפרה של המבקשת.

דיון והכרעה

9.   לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה על פיה יש מקום לקבל את הבקשה ולהורות בנסיבות הקיימות על הפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן:

סעיף 353א לחוק החברות, קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

הסעיף למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקסד"א.

10.       המשיבה בתביעה דנן היא חברה בע"מ ובמקרה מסוג זה, בית המשפט נוטה לחייב בהפקדת ערובה יותר מבמקרה של תובע, שהוא אדם פרטי.

ראה לעניין זה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד מ"ד (1) 647  בעמ' 652.

                                 א.         בנוסף ראה בפסה"ד בע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים [פורסם בנבו] תק-על 2008 (1) 1855, שם קבע כב' השופט מלצר בסעיף 13 כדלקמן:

"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס,  שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד - על פי הפרשנות שהייתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר - על דרך ההיקש -כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות - אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות: